מפריח היונים – סרט ישראלי חדש שמצליח לרגש, במאי: ניסים דיין

קהילת יהודי עיראק, שעלתה בשנות החמישים, היא מהמפוארות והמצליחות מבין עולי ספרד. גם השתלבותה נחשבת מהמוצלחות מבין העליות, סיבה שככל הנראה מנעה מהם לככב בסרטים עלילתיים. אולם, עלייה זו סוחבת עמה טרגדיה, פצע שמתקשה להגליד. הרשויות בעיראק גירשו את העולים, מה שגדע אלפי שנים של שכנות טובה בין יהודים ומוסלמים.

הסרט מסתמך על ספרו המצליח והמפורסם של אלי עמיר "מפריח היונים". יהדות עיראק עמדה בפני סכנה, והיו שמועות שעומד להיות פוגרום ביהודים החיים שם. המחתרת היהודית החליטה על מבצע עלייה. הסרט נע בשני מישורים: האחד – סיפור הבריחה ומהצד השני סיפורם של האנשים שהשאירו את עולמם מאחור.

בתוך כל הטירוף אנו פוגשים את כאבי (דניאל גז), שניסה להציל את דודו מהרשויות בעיראק ותוך כדי כך התאהב באשתו. הספר ובעקבותיו הסרט, מתרכז בסיפור המשפחתי הטרגי והמרגש, שמהווה מעין מיקרו קוסמוס לחיים של הקהילה. האב משמש כדמות הטרגית בסרט, שהיה בעל מעמד בעיראק ועומד לאבד את מעמדו בקהילה, מה שגורם לו להשליך את תסכוליו על בנו. האם מנסה להיות הדמות המפשרת, אולם פעמים רבות היא מלבה את האש ללא צורך.

החיים של הקהילה שעומדת לנטוש אלפי שנים של מסורת הם מרכז העלילה. השחזור ההיסטורי והאותנטיות של הסרט, מוסיפים לו נקודות זכות, אולם הם לא העיקר. המשחק המצוין של צוות השחקנים ובראשו יגאל נאור, נותנים תחושה של חדירה אינטימית לחייהן של הדמויות על המסך. הצופה מרגיש על סף של רגע היסטורי, כאשר חייהם של גיבורי הסרט עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה.

הכובד של האירוע, בנוסף ליחס הלא הוגן של העם העיראקי כלפי היהודים, מעורר שאלות ותהיות. העובדה שיחסים של שכנות טובה עומדים להיגדע בהבלחה אכזרית, מטלטלת את הצופים. ההתמקדות בדמויות, שסיפורם הפרטי הופך מול עינינו לאירוע היסטורי, מרגש ביותר. זהו סרט על דמויות בשר ודם, שעולמן חרב מסביבם והן עסוקות בהישרדותם הפרטית. זהו משל על יהדות עיראק המפוארת, על הדמויות שהרכיבו את הקהילה ובעיקר על טבע האדם וכיצד הוא מגיב שמשק כנפי ההיסטוריה מתדפק על דלתו.