ביקורת סרט – המשחק של אנדר, במאי: גאווין הוד

סוף סוף הספר הנמכר ביותר בשנים האחרונות מגיע למסך. הילד הגאון אנדר, שמצליח להילחם בגזע חייזרי והופך להיות התקווה האחרונה של כדור הארץ, זוכה לגרסה מלאת אפקטים והריסון פורד אחד.
עלילת הספר והסרט לא תואמים האחד את השני. הסרט משמיט חלקים גדולים מהספר והוא יותר קורץ לילדים. מעריצי הספר ייצאו באכזבה גדולה, בעוד שבני הנוער יהיו מרוצים.

מרבית הסרט מתרחש בהכנה של אנדר (אסא באטרפילד) לקרב הגדול בחייו. הסרט מהווה מעין מחנה לטירונים מודרני, מחופש להארי פוטר. המפקד הקשוח הוא הריסון פורד. רק, שבמקום קוסמים ומפלצות יש לנו לייזרים וציוד היי טק.

הספר מאוד מהיר ובעיקר מתמקד ברפרוף של קטעים, במקום ליצור עומק ועלילה. הילדים עצמם הן דמויות קרטוניות, ללא שום רקע וחיים קודמים, ויחסי החברות והשנאה ביניהם מאוד שטחיים. בסרט אנדר הופך במהירות רבה לגאון טקטי. רגע הוא לא יודע לירות ושנייה מאוחר יותר הוא צלף מיומן. העיצוב הטכני חסר השראה ואנו איננו יודעים דבר על המניעים או האישיות של הדמויות הראשיות שמקיפות את אנדר.

דווקא רגעי הקרב הם הטובים ביותר בסרט. העיצוב הוויזואלי מרהיב, הכול דינמי ומהיר ואפילו ניתן להרגיש מתח באוויר. המשחק של אסא באטרפילד מהווה הברקה. הוא מצליח להעביר את המועקה של אנדר באופן אמין, את רגעי הבדידות והחרטה. מלבדו, צוות המשנה עושה את העבודה, אבל התפקיד שלהם בעיקר מתמצה במספר דיאלוגים בודדים.

המערכה האחרונה מוכיחה, שלסרט היה הרבה פוטנציאל. הוא לא סרט רע, אבל עבור ספר שיש בו שאלות פילוסופיות ועומק רב, משהו התפספס בתהליך. זהו סרט אקשן סטנדרטי, שמעביר את הזמן. יש בו רגעים טובים ועבור מי שלא מגיע עם ציפיות גבוהות מדי, צפויים שעה וחצי של כיף.