ביקורת סרט: אנחנו המילרים, במאי: רוסן מרשל ת'רבר

הסרט "אנחנו המילרים" ייזכר בדברי הימים בעיקר כסרט בו ג'ניפר אניסטון כיכבה כחשפנית, עם קטעי סטריטפיז מיותרים בעליל.

עלילת הסרט עוקבת אחר גבר לא מתפקד כבן 30 בשם דיוויד בורק (ג'ייסון סודייקיס), שמתפרנס ממכירת חשיש. גיבורנו מקבל משימה, והיא להבריח את הגבול עם כמה קילו של סמים. אולם, הבעיה היא, שהבדיקות קפדניות במיוחד. הפתרון שמצא מבריק, הפקחים בגבול יחשדו בגבר בודד, אולם משפחה תוכל לעבור את הבדיקה בקלות. לצורך המשימה הוא גייס שני קטינים וחשפנית, אותה מגלמת ג'ניפר אניסטון.

מכאן הכול הולך ומדרדר. הכשות עכבישים וסוחרי סמים עצבניים הם תמיד המתכונת לקומדיה טובה. אניסטון מגלמת את החשפנית הגסה רוז, ואילו וויל פולטר מגלם את הנער החנון והרגיש, שלא מבין דבר בסקס וסטיות. בנוסף מצטרפת לחבורה קייסי, נערה תימהונית (אמה רוברטס). המתח בין הדמויות עושה את הסרט, ואכן קיימות מספר סצנות מצחיקות במיוחד. הסרט אמנם נטול הגיון או עלילה קוהרנטית, אבל כמו הרבה מאוד קומדיות אמריקאיות אחרות, הוא די מצחיק.

היבול השנה של הקומדיות די בנאלי. זה מתחיל בצמד שוטרות ועד חזרה של מגודלים 2. הסרט "אנחנו המילרים" לא שונה מהותית מהסרטים הללו. אמנם הוא משתמש בטריק זול כדי למשוך צופים. אניסטון מתפשטת מסיבה כלשהי, עד לתחתונים וחזייה ומבצעת סטריפטיז מיותר, שלא מצליח לגרות במיוחד את הצופים.

אם נתעלם מהסצנה הפרובוקטיבית, אז הסרט "אנחנו המילרים" הוא עוד סרט קומדיה חביב בקריירה הארוכה של אניסטון. הוא לא מצחיק במיוחד, מעניין במיוחד, מסעיר או מקורי, אבל הוא מספק את הסחורה וכמה רגעי הנאה ונחמה.