ביקורת ספר – אסון יפהפה, מאת: ג'ימי מקגוויר

ג'ימי מקגוויר היא אחת מסופרות הרומן הרומנטי הטובות ביותר בשנים האחרונות. היא משדרגת את הז'אנר ומפיחה בו רוח חדשה ורעננה.

העלילה בספר "אסון יפהפה" עוסקת בסיפור הקלאסי של הבחור הרע והילדה הטובה, שנשבית מקסמיו החייתים. אַבּי אבֶּרנתי היא ילדה טובה. היא לא שותה, לא מקללת ויש לה בגדים נכונים בארון. אבּי מאמינה שהיא מקפידה על המרחק הנחוץ מעברהּ האפל, אבל כשהיא מגיעה לקולג' עם חברתה הטובה ביותר, התוכניות להתחלה חדשה משתבשות, והכול בגלל טרביס.

טרביס מדוקס, חתיך שרירי, קשוח ומכוסה קעקועים, הוא בדיוק מה שאבי רוצה – וצריכה – להתחמק ממנו. אבל, דווקא התעקשותה של אבי להתעלם מקסמיו מרתקת את טרביס, והוא מושך אותה לתוך חייו בעזרת התערבות פשוטה: אם הוא יפסיד, הוא יצטרך להתנזר מסקס למשך חודש. אם אבי תפסיד, היא תהיה חייבת לחיות בדירה של טרביס במשך אותו פרק זמן.

זהו ספר שמיועד בעיקר לקהל הנשי. הוא קיטשי, רומנטי להחריד עם סצנות דביקות, שלא מביישות את התוכניות בעריץ ויוה. אולם, הוא כתוב ביד אמן, עם דמויות בנויות לתלפיות וכתיבה קולחת, שלופתת את הקוראות מהרגע הראשון.

ג'ימי מקגוויר מצליחה לבנות ספר עבור הקהל המבוגר והצעיר, בכך שהיא מאמצת סיפור אוניברסלי ושפה נקייה שמתאימה לטווח גילאים רחב. אין בו עומק או תחכום רב מדי, והוא נטול סקס ולכן מתאים גם לבני הנוער.

בניגוד לספרים רבים מהז'אנר, מקגוויר לא מזלזלת באינטליגנציה של הקוראים. הספר אינו נופל למחוזות הקיטש והביזאר, והוא שומר על הגיון ביחסים בין הדמויות הראשיות. הספר קליל ונקרא בנשימה אחת. אין בו עומק רב מדי, אך הוא גם לא רדוד ומטופש.

לקראת סופו הספר משנה את עורו והופך להיות אלים וגס יותר, אולם עדיין שומר על רמה מסוימת של ריסון. לטעמי ניתן היה לקצץ בכמות המלל של הספר, אולם הוא מתאים למגוון גדול של קהל, שישמח לקבל ספר קליל שיודע את גבולותיו