הספר שתיקת הצמחים מאת לבנה מושון בהוצאת עם עובד

מחברת הספר "שתיקת הצמחים" היא לבנה מושון , סופרת ועיתונאית, כותבת ספרות פרוזה למבוגרים ולילדים, נולדה בתל-אביב, ישראל. למדה חינוך וגיאוגרפיה לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן. הוציאה לאור למעלה 43 ספרים. ב- 2009 זכתה בפרס אקו"ם לספרות מבוגרים על יצירתה "האם אתה כואב אותי", ולפני כן, בשנת  2005,  זכתה בפרס אקו"ם לספרות ילדים על יצירתה "מכתבים מגבעת הזבל" (הוצאת כתר, ירושלים). סיפוריה למבוגרים התפרסמו בכתבי עת ספרותיים, וסיפורי ילדים שכתבה הושמעו בתוכנית הרדיו של "קול ישראל" במשך שנים. היא עובדת בהוראת ספרות ילדים ומספרת סיפורים. נשואה, אם לשלושה, בוגרת סדנאות להנחיית כתיבה ובעלת ניסיון רב כמספרת סיפורים.

עוד מספריה:
רומאן "אהבה חמוצה" (1996 הוצאה משותפת לאגודת הסופרים והוצאת תמוז);

שתיקת הצמחים לבנה מושון
שתיקת הצמחים לבנה מושון

"מורטת החוטים", ספר לנוער, 2001; לילדים: "חנה חצי-בננה" (2000), "המאפיה של הקוקיה", "עץ המטבעות", ואחרים. בפברואר 2014 ראה אור בספרד קובץ סיפורים שלה למבוגרים "נשיא בא לביקור", בהוצאת אדיטורייל פופולאר.

 

תמצית הספר "שתיקת הצמחים":

תמר בוברוצקי, סטודנטית לעבודה סוציאלית הכואבת את אובדנו הפתאומי של בעלה, מובילה את עצמה באבלה אל עבודה במשתלה במרכז הארץ. אך מה שנדמה כמעשה שכולו חיפוש אחר שקט נפשי מתברר אט־אט כסיפור סבוך ואפל: לא בתום לב הגיעה לשם תמר – עליה לפתור דבר בינה ובין משפחתה. ומן העבר השני ניצב אוריה, בעל המשתלה המסתורי וחמור הסבר, שמתעמר בה על נכותה. כי תמר נושאת מרגע לידתה יד מוכת מום, נושאת בגאווה, בהתרסה, מסרבת לחיות מתוך רחמים.
שם, בתוך סוכת הצמחים, היא מתחקה אחר התנהלותה המתמיהה של המשתלה ונחשפת לטרגדיה שזרועותיה נשלחות עד גבולות הולנד של מלחמת העולם השנייה. סיפוריהן האישיים של הדמויות פורצים ומסתרגים באופן טורד מנוחה, ודווקא כך עתידה תמר למצוא את הדרך לחיות מחדש.

מילים אישיות של המחברת :

"אל הספר הזה יצאתי משלוש תחנות שונות. היו לי התחלות של שלושה כתבי יד, ושום דבר לא הניח את דעתי עד שקמתי בוקר אחד ובראיה רגעית וצלולה של דמיוני גיליתי שכל ההתחלות נמשכות זו לזו ומצטלבות יחד בפרשת דרכים. אפשר להניח שהכרתי את רוב הדמויות, הן חיכו לי ליד שולחן הכתיבה. עלתה על כולן תמר וכפות הדקל שלה. התוודעתי אליה לא קונקרטית, אנשים נכים מכל הסוגים עלו במשך השנים על בהונותיי. למדתי בחיי ששיעור גבוה של נכויות בלתי רשמיות מסתתרות בנו פנימה. את תמר רציתי אמיתית ואמיצה, אמיצה יותר ממני ומאחרות, בעיקר רציתי אותה שלמה עם חייה."  (לבנה מושון)

 

אגודלים חצופים" קטע מתוך "שתיקת הצמחים", לבנה מושוןהוצאת עם עובד,כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאה

לדעת שהיא בארץ ולא לרוץ לפגוש אותה. בחולצה לבנה ובמכנסיים לבנים דהרתי במכונית הקטנה שלי אליה. גפי השמאלית התחילה לרעוד מהתרגשות. היא תמיד היתה הראשונה לחוש בסערות שעברו עלי. והיא חסרה לי. לאן אני רצה? שאלתי בעצירה הראשונה שלי בצומת. שבע שנים לא ראיתי אותה. מה יקרה אם אחכה עוד שבע שעות, אפילו שבוע? למה היה עלי להתלבש בשבע דקות, ולהוציא את עצמי מהבית אחרי יום מטורף? מה הבהילות? לרוני קלר היו עיניים חומות גדולות כאיילה, וידיים יפות. האצבעות שלה היו דקות וארוכות ומושלמות. הייתי שולחת את פניי קדימה כעגל ובוהה בהן. באצבע האמצעית בהקה טבעת זהב דקיקה בצורת לב. כשניגנה בפסנתר נעקרה נשמתי, לא רק בגלל הצלילים. היו לנו שנים טובות, והיא שכחה אותי. סלחתי לה. מיהרתי אליה. הציפורניים שלה היו ורודות כסוכריות, והידיים חלקות ודקות במידה הנכונה. חלמתי להתעורר בלילה ולמצוא את היד של רוני קלר נטועה בי, מצד שמאל, ושתצמח לה יד חדשה משלה, כמו בסיפור של ת'רבר, "המון ירחים". היא תיתן לי, היא יכולה, היא מסוגלת. אבל לא הייתי נסיכה, אמי היתה רק נערצת, אבי לא היה מלך, ממלכת הרגש ניטלה ממנו, אהבה אליי לא היתה בו. לא קרה דבר. בשיעורי תנ"ך היתה רוני דוחפת אותי במרפק, לוחשת ונוזפת, תפסיקי עם זה, כי אצלי במחברות ועל כריכות הספרים היו ציורי ידיים ועוד ידיים, עשרות ידיים, מאות ידיים, שלמות ובריאות, עם אגודלים חצופים, ואגודלים כנועים, אגודלים צנועים וזרתות מושלמות ומתוקות, ופרקי אמה מקושטים בצמידים ובשעונים. עמודים שלמים של ידיים ובשולי הדפים אצבעות דקיקות אצילות, כל אלה בתוך ספרי התנ"ך, הספרות והמדעים. כל מקום פנוי על הכריכות, השולחן, מושב הכיסא. ציירתי בעט על ברכיי, על כפות ידיי ועל זרועותיי. מוכתמת בעט הייתי כועסת, תפסיקי לדחוף, ורוני היתה שואלת, השתגעת? יש לך חום? חייכתי, לא עניתי והמשכתי לצייר אצבעות עבות כנקניקיות, אצבעות מגושמות, כפות פרושות כמניפות, כפות עם אצבעות הדוקות, כפות קעורות, כפות קמורות, אגרופים מהודקים, ידיים מעוותות, כריות אצבע מפלצתיות. שרבטתי ככל העולה על רוחי. כשהייתי מתבוננת בדפים העמוסים איברים הייתי רואה ושומעת זעקות משוועות לעזרה, ידיים מושטות לעברי, מבקשות להגיע אלי, לגעת בי, למשוך אותי, להטביע אותי. זיעה היתה שוטפת אותי, פעימות לב מואצות דפקו בתוכי. הייתי מבוהלת כעכבר, בודקת בכיתה מי רואה את טיפות הזיעה שלי. רציתי יותר. כל כך יותר.ישבנו בחשיכה חצי מוארת במרפסת הפונה לגינה בחצר בית הוריה של רוני קלר. צרצרי שדה זכריים סימנו טריטוריה נחושה. הם גרמו לי חלחלה מפני שהזכירו את קדרותי. רוני אמרה, ואם הן צרצריות? אהילים כדוריים האירו שיחים גזומים בריבועים. מעבר לשבכה עלו צלילי קלרינט של נער מתלמד. הלחות ירדה לאיטה על פניי. רוני קלר שאלה למה אני מחייכת. אמרתי לה שאני שמחה לראותה, שתמיד דמיינתי שניפגש ונדע מה קרה לכל אחת מאיתנו. קודם, בשער, פרצה בבכי של התרגשות. והוא חזר והופיע כשסיפרה על תענוגות מנהטן, קונצרטים שאליהם הם הולכים במסגרת מבצעים שבית הספר מארגן, מחזות זמר בכרטיסים מוזלים של הרגע האחרון, תערוכות במיטב המוזיאונים, טיולים בצפון מדינת ניו יורק ובגבול עם קנדה, מסעות לאורך מטעי תירס במרכז ארצות הברית. התינוק שלה, פניו כפני אביו, מצחו רחב ואפו גבוה ודק ועיניו ירוקות כמו כל המשתלה של מעבידי, בהה בי ממקומו על ברכיה והתלבט אם לפרוץ בבכי או לאהוב אותי כפי שאני. רציתי לאסוף את ריחו אלי. חיכיתי שירצה לקחת את ידי המושטת אליו. ואז פנתה ושאלה, איך את, תמר? מה את עושה? היא שאלה מדוע אינני נשואה שוב, ודיברה על אהבתה אלי כל השנים, איך הלב שלה לא מרפה ממני. לא ידעתי אם היא גם רוצה תשובה. שאלותיה התרבו והתארכו והיא הציגה אותן ברצף ולא חיכתה למענה. שם, בדצמבר, אחרי חג המולד, כשהכל קפוא והם היו חנוקים בהסקה החמה של הבית, נזכרה בישראל ואחר כך בי. העיניים שלה התמלאו דמעות, צלילי מנדולינות מציפים אותה בדרך ערמומית, אמרה. כשהזכירה את המנדולינות קרצה והבליעה את השבר בקולה. שיכורה מנוסטלגיה הושיטה את ידה אלי. ואני? היתה לי רק שאלה קטנה אליה. אלה התמונות שנשתמרו בלבי: יום גשם, חלונות הרכבת היו שטופים ומכוסי אדים, עצים נכנעו לרוח, ענפים רחוצים שחו לאדמה, מיכאל נרדם על כתפי השמאלית, בעומק שנתו השחיל את זרועו מתחת לידי ונטל בכפו את שלוש אצבעותיי וזה היה לי לאות שהוא מקבל אותה כפי שברא אותה הטבע. בערתי בדהרה המרעידה של הרכבת. פחדתי שיריח את תשוקתי. הייתי חמה. פניי מופנות הישר אל הנוסע מולי. תגידי רוני, פרצתי בצחוק היסטרי, למה מיכאל אמר מה שאמר, כמובן, שטויות דיבר, כשפגשתי אותו ברכבת לפני כעשר שנים, בדרך חזרה מבאר שבע לתל אביב, כשהיינו חיילים? מה הוא אמר? היא לא נראתה מופתעת. היא הרקידה את הילד על ברכיה. פרטתי לה דברים. היא כשכשה בראשה לעבר התינוק ומצמצה בעיניה, שלחתי אותו אלייך, אמרה.שני אגרופים נדחפו עמוק למעיי. חיפשתי אוויר. הכרחתי את רוני לחזור על המילים. היא אמרה בהטעמה: שלחתי את מיכאל אלייך. שמעתי צוויחה דקיקה ואחר כך את עצמי שואלת, את ידעת? היא הסיטה פניה ואמרה שהלחות מזיקה לתינוק, גם כך הידיים שלו קרות והציעה שניכנס לסלון. קמנו ממקומותינו כשהמותניים שלי מהודקות בחגורת כאב. נימי דם קרים פעפעו בתוך מצחי. התינוק היה ישוב על מותניה כשרגליו חובקות פנים ואחור, ידה האחת עטפה אותו קלילות. אמא של רוני עמדה בכניסה בין הסלון לחצר. נזכרתי במבט שלה כאשר שאלה אותי פעם, ואת, איפה היית? היא הציעה להשכיב את התינוק לשנת לילה. רוני הפקידה בידה את המוצץ ונפרדה ממנו בנשיקות קולניות. משנעזבנו לנפשנו חזרתי ושאלתי: למה שלחת אותו אלי? ישבתי על ספת הקטיפה הכחולה. כלי הקיבול הפנימי שלי בעבע באיטיות. מה היה לחברתי האהובה? חמלה? לנסות אותי רצתה? להעמיד את נאמנותו של מיכאל במבחן? היא הודתה שהכריחה אותו. הם התקוטטו ערב שלם. לא יודעת מה הציק לי, רציתי שיהיה לו חופש בחירה, רציתי שיחבב אותך. בזמן שדיברה עיניי ברחו ושוטטו על התמימות שהיתה נסוכה על עצי הזית והנשים הערביות בציורי השמן של רובין וגוטמן שעל הקיר. לא הצלחתי להיבלע בתוך מטעי הזיתים הארצישראליים. ידי השמאלית רעדה. רצית לבחון אותי, רוני? קולי היה חלול, מבחן מיותר, לא? ידעת. ואת יודעת שלא קרה שום דבר, צעקתי. די, התינוק ישן, היסתה אותי, בטח שאני יודעת. לרגע עצמה את עפעפיה כששתי ידיה ירדו מטה וסימנו לי להנמיך את קולי. חיככתי אצבע בשיניי. רצית שאשכב עם מיכאל? רוני קלר, את ר-צי-ת בזה? למה? רוני הנהנה בראשה לחיוב. היא לא השיבה. היא קמה וחזרה עם כוסות ובקבוקי בירה. הודעתי שלא אשתה במחיצתה. שלא תטשטש את חושיי. רוני לגמה מהקצף הלבן וליקקה את שפתיה. היא למדה לשתות בניו יורק עם חברים. בהניחה את הכוס שלה נטלה את שלי. היא התאכזרה אלי. היא לא הסתפקה במה שחננו אותה החיים. היא נהגה בפטרונות.

כל הדרך הביתה טרפו המחשבות את ראשי. נסעתי מוכה והמומה. ידידתי הטובה, חברתי הנקייה מפניות, חלקת אלוהים הברה שלי, רמסה אותי. קראתי לסשה, חצץ ישב בגרוני. שאלתי איפה הציפור האהוב שלי. עצרתי לצד הדרך באורות דולקים. רכנתי על ההגה.

תרבותנט מסייעת בחשיפת יוצרים. ליוצרים נוספים קליק כאן  

 


הספר סיפורי אחאב – הסופר אחאב בקר, 31 סיפורים קצרים

ספר ביכורים של אחאב בקר ובו 31 סיפורים קצרים. דמויות, אירועים, התרחשויות ורעיונות מהמציאות

ומהדמיון ארוגים לסיפורים קצרים הנקראים בנשימה אחת. הסגנון המיוחד, המקצב והדיאלוגים, סוחפים

את הקורא להתבוננות מעניינת מנקודת מבטו של המספר ומעוררים הזדהות ועניין.סיפורי אחאב

אחאב בקר יליד 1965 נולד וגדל בקבוצת יזרעאל. נשוי ואב לשלושה. למד בבית הספר "המקיף עמק

חרוד." בצבא שירת בצנחנים בסדיר ובמילואים.

בוגר תואר ראשון ושני במנהל עסקים. עוסק בהדרכת מחשבים ובהפעלת תכניות העשרה במערכת

החינוך במסגרת א-פורמלית.

החל לכתוב בגיל 45 בסדנת כתיבה בספריה העירונית בנס ציונה.

הסיפורים פורסמו לאורך מספר שנים, ברשת החברתית, "קפה דמרקר" וזכו לתגובות אוהדות נלהבות.

כדי לקבל את "סיפורי אחאב" לביתך בישראל יש לשלוח המחאה בסכום של 66 שקלים על שם אחאב

בקר לכתובת הגלים 3/2 נס ציונה 7420803. לחלופין יש להעביר 66 ש"ח לחשבון 12723058 סניף סיפורי אחאב כריכה אחורית933 נס ציונה בבנק לאומי. את אישור ההפקדה יש לשלוח לדוא"ל achavb@gmail.com .

יש לכתוב בצורה ברורה את פרטי הקונה וכתובתו. אפשר לבקש הקדשה אישית מהמחבר.

הספר יישלח לביתך תוך 7 ימים מיום קבלת התשלום.

הערה : הפרסום והמכירה של יוצרים בראשית דרכם במדור זה (חשיפת יוצרים) הם באחריות בלעדית של המפרסמים.