קלאסיקות נצחיות: סודו הנורא של ברנבי רדג', מאת צ'רלס דיקנס

מבין הרשימה הארוכה והמשובחת של ספרי דיקנס, מתחבאת לה פנינה פחות מוכרת, אך בעיני שווה קריאה. בניגוד לרוב ספריו של דיקנס, זהו ספר מתח ומסתורין, שהמרכז שלו הוא העלילה ולא סאטירה.

הסיפור של "סודו הנורא של ברנבי רדג'" מתרחש בשנת 1780, בתקופת מהומות הדמים בין פרוטסטנטים וקתולים באנגליה. המהומות גבו מחיר דמים יקר, והספר עוקב אחר מספר דמויות שהשתתפו באירוע ההיסטורי. ההתרחשויות הן בכפר קטן ליד לונדון, וביניהן מעורב ברנבי רדג', השוטה המקומי. בניגוד לרצונם של אנשי הכפר בשלווה ובשקט, פרשת רצח מסתורית סוחפת אותם אל לב אירועים רווי הדם ושכול.

מבחינה היסטורית זהו הספר הפחות מוכר של דיקנס. לכל סופר יש יצירה נשכחת, שמסיבה לא ברורה לא הצליחה כמו ספריו האחרים, המוכרים והאהובים. זוהי יצירה ייחודית של הסופר האנגלי. ראשית, משום שקיימים בה קווים רבים הדומים לאלו של הספר המוכר ביותר שלו – "אוליבר טוויסט", שעלילתו מתארת ילד פשוט, עני ותמים העולה לגדולה.

אולם, בניגוד ליצירותיו המאוחרות יותר, הספר מכיל עלילה מורכבת ודמויות עגולות, שקשה להגדיר אותם כטובות ורעות. משום שאין כאן רעים מוחלטים, הביקורת החברתית הנוקבת וההומור של דיקנס הופכים לאמביוולנטיים, ומתאימים גם לקוראים מבוגרים. משהו אפל קיים ביצירה, דבר שאיננו מורגש ברומנים הנוספים של דיקנס. בנוסף, התיאורים ההיסטוריים של לונדון במאה ה-18 הם לא פחות ממבריקים.

דיקנס, שהצטיין בעלילות בלשיות, הצליח ליצור עניין לכל אורך הספר. סיפורו האישי של דיקנס מהווה את הליבה של סיפוריו, וזאת בשל היותו יתום עני בלונדון חסרת הרחמים של התקופה. גם כאן, נראה זר מסתורי וחידה שאופפת את הקורא לגבי זהות האבא.

כמו רבים מספריו של דיקנס, הספר מעודד מהפכות חברתיות נגד שחיתות וריקבון חברתי, וזאת משום שהרומן ההיסטורי התרחש בתקופה בה השלטון היה מושחת והצדק התקיים עבור החזקים בלבד.

בספריו של דיקנס מתקיימות עלילות ארוכות ומורכבות, שהשפה בהן ארכאית אך מענגת. צריך לאהוב את התקופה והסופר, שכן בשל הסגנון הכבד, הספר מאוד מנוגד לספרים של ימינו והספרים המתורגמים מהשפה האנגלית העתיקה מתקופות המאה ה-18 וה-19. מי שאהב את דיקנס, יאהב את הספר הזה. זוהי פיסה נדירה, שמראה אישיות חבויה וכישרונות יוצאי דופן של גדול סופרי אנגליה.

ביקורת ספר – מלאכים נופלים , מאת: טרייסי שבלייה

טרייסי שבלייה, מחברת הספר רב המכר "הנערה עם עגיל הפנינה" חוזרת עם רב מכר נוסף.

הספר "מלאכים נופלים" עוסק בשתי משפחות באנגליה הויקטוריאנית. בני ווטראהוס השמרנים ובני קולמן העשירים נפגשים על רקע בית הקברות המקומי. בנות המשפחה, שתי ילדות בנות חמש מתיידדות ופוגשות את סיימון פילד, ילד שבני משפחתו משמשים כקברנים של בית הקברות. ביחד הם מבלים את זמנם בין הקברים, וזאת על רקע השינויים שאנגליה עוברת בתחילת המאה ה-20.

הספר לא קל לעיכול. הוא מאוד מורבידי ועוסק בנושא שרובנו מנסים להימנע ממנו והוא קבורה ומוות. לספר נלווה מחקר מדוקדק ונרחב, והסופרת הפכה לבעלת ידע עמוק על התקופה ומנהגיה. בית הקברות הוא רקע לעלילה עמוקה, שעוסקת בחברות והמאבקים בין המעמדות באנגליה. ההתקדמות של הספר מאוד איטית והדיאלוגים ארוכים ומפורטים.

הספר עוסק בתקופה ספרותית שנכתב עליה מעט יחסית, ולכן היא כה מרתקת. באותה התקופה החל מאבק הנשים על עצמאות וחופש, ושתי הגישות, השמרנית והפמיניסטית נאבקות במלוא עוצמתן.לטרייסי שבלייה יש דרך ייחודית לייחד ולהעביר אלינו את העלילה. בכל פעם דמות אחרת מתארת את מחשבותיה על המתרחש. יש חלקים טובים יותר וטובים פחות בספר. קיימים גם חלקים ארוכים מדי, שיגרמו לכם לנטוש את הספר למספר שעות או ימים.

היצירה עצמה מרתקת וייחודית, ושבלייה מהווה קול רענן ומקורי בספרות העולמית היום וזאת אחת מהיצירות המוצלחות שלה.

ביקורת ספר – רזיסטנאס סיפורה של לוחמת בנאצים, מאת: אנייס אומבר

הספר "רזיסטאנס – סיפורה של לוחמת בנאצים", אותו כתבה הסופרת אנייס אומבר, הוא ספר ייחודי בעולם הספרות הישראלי. הוא בנוי בצורת יומן, אשר לא עוסק בשואה, אלא במחברת, היסטוריונית ואתנולוגית ואימא ל-2 בנים, אך גם אישה שהתנגדה לשואה ללא פחד ומורא.

הספר עוסק ממקור ראשון בסיפורה של אחת ממייסדות הארגונים המפורסמים בעולם, שנלחמו בנאצים בצרפת הכבושה, הלוא הוא ארגון הרזיסטאנס. בשנת 1940 נכבשה פריז על ידי הנאצים והגסטאפו החל מיד לעצור מתנגדים, ושליחיו פעלו נמרצות נגד יהודים. קבוצה קטנה של צעירים החליטה לפעול במחתרת ולנסות להמריד את האוכלוסייה נגד הכובשים הגרמנים.

הספר בנוי משלושה חלקים שונים וכתוב בצורת יומן. החלק הראשון מתאר את ההקמה של המחתרת והניסיונות הבתוליים של המשתתפים להתנגד לנאצים. אנו פוגשים מספר דמויות מרתקות, ואת המחברת, שכותבת בצורה אינפורמטיבית וקרה, ללא התערבות רגשית כלל. החלק השני מספר על הפעילות המחתרתית של התא. באופן אירוני, אין כאן תיאורי קרבות או מעשים הרואיים יוצאי דופן, אלא סיפור על קבוצת צעירים, שתלו פוסטרים וייסדו עיתוני מחתרת. החלק השלישי מסביר את תפיסתה של הכותבת ושליחתה למחנות כפייה. זהו, לטעמי, החלק המעניין ביותר ומבט על חייהם של אסירים במחנות עבודה שלא היו יהודים. מתואר כיצד התייחסו אליהם ובאיזה אופן שרדו.

אנייס אומבר, מחברת הספר, היא אדם מרתק ויש לה בהחלט סיפור שראוי לספרו. בניגוד ליומנים נוספים, יומן זה מהווה רשומה ארוכה של אירועים, שהקורא מתוודע אליהם כצופה מהצד. חבל שהסופרת לא בחרה לשתף רגשות ורשמים שלה, מה שיכול היה להוסיף רבות לספר לפנינו. התוצאה מעניינת, למרות שלדעתי יש סיפורים טובים יותר על תקופת השואה. זהו מסמך נדיר על תקופה, זמן וארגון, שמעטים בישראל יודעים עליו ובשל כך הוא ראוי לקריאה.

ביקורת ספר – עוד אהבה אחת ודי, מאת: אורנה לנדאו

הגיל שבין שלושים לארבעים מכיל בתוכו אכזבות רבות: לידות, הורות צעירה וקריירה שלא תמיד מושגת. אורנה לנדאו כתבה על הנושא בספרה "עוד אהבה אחת ודי".

העיתונאית אורנה לנדאו מצאה נישה לא מנוצלת והחליטה להיות הקול של הנשים שנמצאות בתפר בין שנות השלושים הסוערות למשבר גיל הארבעים. הספר עוסק בחמש נשים, שמביאות את ילדיהן כל בוקר שישי אל הגן, חייהן והשיחות ביניהן מרכיבים את הספר שלפנינו.

הספר מהווה מעין טיפול פסיכולוגי לנשים לקראת אמצע החיים. הוא מאוד פילוסופי ועוסק במוסד הנישואים ושברו, הצלחות ואכזבות של נשים מהורות מוקדמת וטיפול בילדים. בספר נראה מעין כניסה למוחן של הנשים, למחשבות הכמוסות שלהן ולרגשות המופנמים. בספר נמצא סיפור מועקה בורגני, שכולל את הנשים המוצלחות והחכמות, וגם את אלו, שהחיים לא היטיבו עמן. קיימת בספר מועקת נפש קיומית שהמחברת מצליחה להעביר לקוראים בצורה טובה ומאוזנת.

האם יש אישה מאושרת? זו התזה המרכזית ובנושא הזה מתמקד הספר. לנדאו נוטה לעיתים ליבבנות מוגזמת ומלודרמטיות צעקנית שפוגעת לעיתים בעלילה. ריבוי הדמויות, לצד המועקות העמוקות שלהן, יוצרים פסיפס מוגזם, שהקורא מתקשה לעקוב אחריו. לנדאו לקחה סיכון ויצרה ספר מאוד נשי, הוא עוסק בעיקר בעולמן של הנשים בהן בחרה, שמכיל דילמות פסיכולוגיות, ומראה את העולם מנקודת מבטן.

חוסר העלילה וההתעסקות בילדים ובהורות ימנעו מקוראים רבים לגשת אל הסיפור. הספר לעיתים דחוס מדי ועמוס בפרטים לעייפה. אולם, כאשר הסופרת מורידה הילוך, היא מצליחה לעלות על תובנות מרתקות ודיאלוגים מושחזים. לסיכום ניתן לומר, שהספר נוטה מן הבנאלי והיבבני, אל המרגש והכתוב היטב. המחברת יוצרת מסע מרתק, מעין לונה פארק של רגשות, אולם זהו מסע שכדאי לעבור ודמויות שראוי להכיר.

ביקורת ספר – קו אורך דם או אדום של ערב במערב, מאת: קורמאק מקארתי

הספר של הסופר הנפלא קורמאק מקארתי "קו אורך דם" הוא ספר נפלא, אבל קשה לקריאה. תיאורי האלימות בו גרפיים ומגיחים מכל פינה.

הספר מתרחש במאה ה-19 ועוסק במלחמה בין מקסיקו לספרד בתקופת המערב הפרוע. הוא עוקב אחר ילד, צייד קרקפות, שמכונה בפשטות "הילד". למרות שהוא רק בן 14, הוא כבר פושע חסר שם, שטובח בכנופיה שלו באכזריות, מתנהג בברוטאליות ובאופן כללי לא אדם כדאי להתעסק אתו. הוא וכנופייתו מקבלים תשלום מהמושל המקומי להרוג לוחמים משבט האפאצ'י. מה שמתחיל כמשימה פשוטה, הופך למסע רצח רווי יצרים, שכל העומד בדרכם מת באופן יצירתי במיוחד.

האלימות מהווה את מרכז הספר. מקראתי הוא סופר יצירתי ובמילותיו מחייה עולם שלם, את העצים המדבר והנוף. גם האלימות מקבלת טיפול יסודי. המוות והאופן בו אנשים נהרגים מתוארים באופן גרפי ומפורט במיוחד. אנשים תמימים, נשים וילדים מוצגים באופן מדויק ואלים במיוחד, במעין מסע לגאולה, שהופך להיות אכזרי ככל שהספר מתקדם.

אל הקלחת מתווסף השופט הולדן, שמשמש כאדם על, צמא דם ומוות. הוא האיש החדש, חכם ונבון, אך פועל מתוך אינטרס ורצון להרוג. הספר הוא בכייה על העולם הישן וכניסתו של העולם החדש, בו אינטרסים ורצון לדם הם הערכים השולטים.

הדמויות אינטרסנטיות ולא רגישות. הן לא מפגינות חמלה או חרטה על המעשים הנוראיים שמבוצעים. מקומו של המוסר נעדר מהמסע של הדמויות. יש רק הזדמנות והרג סתמי ללא מטרה ורק הכסף הוא הקובע. הספר "קו אורך דם" מהווה מסע התבגרות, לצד ביקורת נוקבת על עולמנו הקשוח וחסר הרחמים. הכסף הוא הקובע, חמלה היא חולשה והעולם רווי אלימות ודם רע. השפה עשירה במיוחד, מהפנטת במהות שלה ויכולה להעביר כל כך הרבה תחושות וסצנות נוטפות דם. הסוף האלים ורווי הדם הוא סיום ראוי לאחד מהספרים הטובים שנכתבו באנגלית.

ביקורת ספר – קורצ'אק ניסיון לביוגרפיה, מאת: יואנה אולצ'אק – רוניקייר

יאנוש קורצ'אק הוא סמל, מחנך דגול ואדם, שהעדיף את טובת ילדיו על פני טובתו האישית. אולם, סמלים סופם להיות חד ממדיים, ואילו קורצ'אק מהווה הרבה יותר מזה.

הספר שלפנינו מנסה לתת מימד אנושי לאגדה, להפוך את המחנך הגדול לדמות מורכבת וטראגית, שגדולתו צמחה מתוך כאב גדול ואסון לאומי. כך הפרקים בספר מציגים תמונה מאוד שונה מהאדם שאנו מדמיינים, אדם שלא בטוח שיהיה תואם את ציפיותינו.

הספר נע בין האישי והלאומי. הסופרת מביאה תמונות מרכזיות בחייו, אשר נחשפות במלוא עוצמתן. לדוגמה, אנו נחשפים לתסכולים העצומים של קורצ'אק בחייו, את הדחיות הרבות שקיבל ואת ניסיונותיו הכושלים להיות משורר. בספר נחשפים רגשותיו ומחשבותיו בדבר מחלת הנפש בה לקה אביו, ואת ההשפעה העצומה והקשה על חייו. בנוסף אנו למדים מהספר על אישיותו הנוירוטית ואהבתו הגדולה לילדים, שהיו המפלט שלו מהעולם הקשה ששרר בחוץ.

יש מעט כאב בניפוץ מיתוסים ואגדות. אדם, שאותו אתה מעריץ בילדותך, מקבל מימדים אנושיים ובכך מסלק תמימות שנחבאת באישיות של כולנו. אולם, הכתיבה הרגישה והמסמכים הייחודיים שנחשפים בספר, נותנים תמונה אינטימית לאיש המאוד מיוחד. הפרק שמוקדש לשואה מעורר ספק בסיפור המייחס לקורצ'אק הקרבה עצומה, וזאת בשל הדחייה של הצעת קצין האס אס להציל את עצמו. בנוסף, מובאת ביקורת על הנהגתו של הרופא בימים הקשים של הגטו, ונחשפת תמימות רבה בכל הקשור לאמונה, שהגרמנים אינם מסוגלים לרצוח ילדים. אולם, נתונים אלו מתגמדים לנוכח אישיותו הקורנת של האיש, שהיה אדם ייחודי בתקופה שהשמידה את השונה והאחר.