ביקורת סדרה: Zoo גן חיות

לרוב סדרות אפוקליפסה עוסקות בחייזרים, מחלות או סתם זומבים שהורסים את העולם. הסדרה ZOO עוסקת באחינו החיות שקמים עלינו בני אדם המשעבדים, נקמה מתוקה של אימא טבע בבניה שיצאו משליטה. "ZOO" מתהדרת בפריימים מנצחים של טבע ושל חיות, ובבכורה נרשמו גם כמה רגעים של חיות רצות בטבע, חופשיות ומאושרות. כל הנשיונל ג'יאוגרפיק המופלא הזה הסתיים מהר מאוד.החיות מתחילות להתאגד ומשם הבאלגן מתחיל, חיות בית אריות בספארי כולם מתחילים להתפרע והגופות מתחילות להעירם.

ZOO" מעבר למעטה השטחי מסתירה שאלות פילוסופיות גורליות אודות הקשר בין האדם לסביבה. כיצד אנו פוגעים בסביבה, בטוחים בעליונות המוחלטת שלנו בזמן שחל שינוי מהותי בסביבה שאנו חיים בה. הנזק שאנו גורמים לפי הסדרה בסוף יחזור אלינו כמו בומרנג, נקמה כלשהי תבוא. העלילה עוקבת אחרי מדריך טיולי ספארי (ובן לאב מדען שחזה את התקפת החיות המפתיעה – טטטדם!), פוגש את הצלע החסרה שלו בערבות אפריקה. הוא איש טבע, היא ניצולה יחידה ממתקפת החיות – יפהפייה בעלת מבטא צרפתי – ויחד הם ינסו לגבור על הסכנה, ולהתרבות.

בסך הכול הסדרה שזה עתה מגיעה לעונה השנייה, מספקת בידור סביר וטוויסטים מעניינים. זו לא סדרת מופת, אלא כיף גופות ונשיקות לוהטות. יש כאן אמתלה פילוסופית ומדעית שמספקת עניין ורבדים עמוקים יותר, בסך הכול מומלץ במיוחד אם אין לכם חתול בבית.

המלצה על סדרה- צדק פלילי

אם יש סדרת שניתן להגדירה כסדרת מופת זו צדק פלילי. מיני סדרה זו בת 5 פרקים, עוקבת אחר סיפור של אדם, שנכתש עד דק על ידי מערכת הצדק הבריטית שמאוד דומה במאפיינים שלה לזו הישראלית. בן קאטלר בן ה-21 רק רצה לכייף. מה שהתחיל כערב ספונטני הסתיים כשהוא פגש את מלאני, צעירה כריזמטית ומהפנטת שסוחפת אותו לערב של שתיה וסמים. כשהוא הולך איתה לדירתה לערב של סקס מטריף, הוא לא משער שזה יהיה סקס שישנה את חייו לנצח – בבוקר למחרת הוא מתעורר ומוצא את מלאני בקומה העליונה, ללא רוח חיים, קורבן לרצח בדקירה. הוא מוצא את עצמו מכוסה בדמה ואת כלי הרצח לידו. הבעיה היחידה היא שהוא לא זוכר מה קרה באותו הלילה…"צדק פלילי" היא מסעו של בן דרך המשטרה, הכלא ומערכת הצדק, מקומות בהם האמת היא אופציונלית בלבד, והדבר היחיד שמשנה הוא לדעת לשחק בצורה הטובה ביותר. את העונה הראשונה HBO עיבדה ויצרה מיני סדרה אמריקאית העוקבת אחר התרחשויות דומות רק שהגיבור הינו בן מהגרים פקיסטני. 

העונה השנייה עוקבת אחר ג'ולייט שדוקרת את ג'ו במיטתם, מתקשרת בקור רוח למשטרה, ועוזבת את הבית. צוות החוקרים בראשות החוקר, מפקח ביל פאבר (דניס לוסון, "ג'קיל", "עור רגיש") מאמינים שאלה דקרה את ג'ו, עד שג'ולייט מגיעה לבית החולים, ונעצרת. החוקרת פלו סקסטון (קיית הארדי) חוקרת אותה בנוכחות הסנגורית ג'קלין "ג'אק" וולף (סופי אוקונדו, "דוקטור הו"), אבל רק לאחר שג'ולייט מבינה שגם אלה חשודה בדקירה, היא מודה. מכאן מתחילה העלילה להסתבך.

הסדרה היא מעין פאזל ענקי שהולך ונבנה אל מול הצופה. המשחק הוא פנטסטי, אבל המסרים הם העיקר. כיצד הצדק אינו באמת חשוב, האדם הוא רק כלי קטן שנאלץ להתמודד עם מערכת שכל רצונה להרשיע אותו. הרעיון הבסיסי שעומד מאחוריה, הוא שמשפחות טובות אינם חסינות ממעשי פשע ורשעות. כולנו יכולים יום להסתבך וכאשר נסתבך אנחנו נתמודד מול מערכת שלא תעשה לנו חיים קלים. השחקנים מאוד אנושיים ונוגעים ללב והסדרה היא מעין חבטה לפנים, שמנסה לומר לכולנו שפשע ובתי משפט לא נמצאים רק על מסך הטלוויזיה אלא יכולים להיות חלק מהתסריט של כולנו.

 

ביקורת סדרה סירנות Sirens

בדיחות בתי חולים תמיד היו מרכיב חשוב בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. סירנות מביאה עמה טוויסט קל והפעם במקום רופאים מדובר על פרמדיקים. מבוססת על סדרה בריטית, סירנות מספרת על קבוצה פרמדיקים משיקגו שצוחקים כל הדרך לעוד מקרה של אדם שעבר התקף לב. ג'וני (מייקל מוסלי, ) והאנק (קווין דניאלס, "משפחה מודרנית") הם חברים טובים שעובדים כפרמדיקים ושותפים לאמבולנס. הם חונכים פרמדיק טירון ומתלהב ששמו בראיין שהוא מהווה את הדמות הראשית בסדרה.

למרות שהסדרה נראית נועזת בתחילה היא די שמרנית בנוף של ימינו. סירנות מריצה בדיחות על נושאי ההצלה שלהם, מלא בדיחות על אנשים נזקקים, זקנים והומואים. ההומור הוא מאוד אמריקאי שלל בדיחות גזעניות, סיטואציות מביכות עוד דחקות בלתי נגמרות. הפרמדיקים הם ילדותיים, נרקסיסטים, מייצגים את הדור החדש של האמריקאי שלא מסוגל להתחייב ומתבגר ממש מאוחר. המקרים שהם מטפלים בהם ממש לא שגרתיים, גבר שמענג את עצמו באמצעות בקבוק זכוכית, פציעות מוזרות נרקומנים ועוד. כל סיטואציה גוררת אין סוף בדיחות ברמת פלוצים, ירידות ילדותיות ועוד גיחי גיחי.

הבדיחות עצמם די שגרתיות, סבירות ותו לא. בכל פרק יש שתיים שלוש סיטואציות מצחיקות במיוחד השאר סביר ומעלה גיחוך שניים.סירנות זו לא סדרה שתשאיר חותם על עולם הקומדיה או תפרוץ דרך. היא פשוט סדרה נחמדה, שפועלת לפי כל החוקים של הסדרות החדשות עם הדיבור המלוכלך.

 

סדרה חדשה "ליל האירוע"- סדרה שקל להתמכר אליה

"The Night Of", מיני סדרת מתח אמריקאית-בריטית של HBO ( תחת השם "ליל האירוע"), היא ההתמכרות החדשה שלכם. הסדרה מגוללת את סיפורו צעיר פקיסטני,סטודנט שליל שכרות חד פעמי מוביל אותו לאסון. נזיר "נאז" חאן (ריז אחמד) הוא בחור טוב ממש, הוא מוסלמי מודרני שמתנהג בהתאם לקודים החברתיים הנוקשים של הוריו. הוא נמנע מלהתפרחח עם בחורות, הוא לא שותה, עובד ולומד ובכלל הוא הבחור המושלם. לאחר שביטל מסיבה עם חבר, הוא פוגש בחורה מסתורית ושוכב איתה בצורה ברוטלית ואלימה. כל ההתחרשויות שבדרך הם בעלות חשיבות רבה להמשך העלילה וחברנו נזיר נופל לכל מלכודת.

לאחר שסיים את מלאכת האהבים הבחורה נרצחת והוא נתפס על ידי המשטרה עם כלי הרצח. המשטרה תופרת לו את התיק המושלם ובנוסף הוא עומד מול דעות קדומות של המערכת וחבר המושבעים. מכאן אנו עוקבים אחרי השינויים שחלים בחייו והתמודדות שלו מול המערכת ומול החברה האמריקאית שלא בדיוק מחבבת מוסלמים. יש כאן מסמך ביקורתי ואנושי כלפי מערכת הצדק, ששופטת פעמים רבות לפי סטראוטיפים ולא מעוניינת בסיפור האמיתי.

אולם ליל האירוע היא לא דרמת מתח צפויה, אל הקלחת מצטרף עורך דין ג'ון סטון, הוא ג'ון טורטורו. הוא פוגש במקרה את הבחור והופך להיות המלאך השומר שלו, שמתמודד אל מול כל תחנות הרוח אל הניצחון.  המשחק מופתי, התסריט נוגע ללב ובעיקר ההתרחשויות מפתיעות כל פעם מחדש. יתרון נוסף הוא שהסדרה לא נמתחת יתר על המידה ולכן הכול דחוס ומסתורי ובקצב הנכון. אם אתם מחפשים תחליף ראוי ללהיטים של החורף, ליל האירוע היא אופציה יותר מסבירה.

ביאליק – מלך היהודים, בימוי: יאיר קדר, אנימטור: Jewboy

יאיר קדר החל בפרויקט המעולה "העברים", בו הוא מביא חיי יוצרים בשפה העברית. הסרטים כוללים אנימציה יפהפייה, ביוגרפיה, ראיונות עם חוקרים שונים ועוד.

הסרט "ביאליק – מלך היהודים" יצא בשנת 2014 במסגרת הפרויקט הזה והוקרן בסינמטק בדוקאביב. את הסרט ביים יאיר קדר והאנימציה המיוחדת, שנעשתה אחרי חשיבה רבה, בוצעה בידי Jewboy. הקטע המרשים ביותר באנימציה הוא הקטע של האם והבן שהולכים לכיוון בית הסב, שמבוצע בצבעים קודרים ואפורים.

הסרט נעשה אחרי תחקיר מעמיק. הוא מביא את סיפור ילדותו העצובה של ביאליק, שהשפיעה על חייו בעתיד. הוא נולד ב-1873 בחודש ינואר בווהלין. אביו מת כשהיה צעיר ואימו, שנותרה אלמנה עם שלושה ילדים, נאלצה למסור אותו לסבו כדי שיגדל אצלו. בסרט נאמר במפורש שביאליק סבל שם מאוד גם ממכות, אך כנראה גם מהתעללות. הוא הגיע מהתחתית והצליח להתרומם עד להיותו "מלך היהודים".

לא כול התקופות בחייו הוכנסו לסרט, ולדוגמה – לימודיו בישיבה. בסרט אנו צופים בתחנות מחייו, כמו: חלק גדול של ילדותו, שהותו באודסה והגעתו לארץ – לביתו בתל אביב. קטע מאוד מרגש וחשוב הוא ביקורו כעיתונאי בקישינוב והפרעות האיומות בשנת 1903. הוא כתב בפרוטרוט מעין יומן או ספרון ובו פרט מה ארע בכול בית בעיירה, מי נהרג, מי נפצע, אך לבסוף החליט לגנוז זאת ולכתוב שני שירים קשים מאוד – "על השחיטה", שמתוכה השורות "נקמה כזאת, נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן" ו"עיר ההרגה" עם המילים האלמותיות "השמש זרחה, השטה פרחה והשוחט שחט".

כבר בהיותו באודסה התפרסם ביאליק בשיריו ובסיפוריו. כאשר הגיע לביקור בארץ בלי רעייתו מניה ובלי ידידו ושותפו לכתיבה – רבניצקי, בעיקר כדי לבדוק את יחסיו עם אירה יאן, שאיירה את ספריו והם יצרו קשר אינטימי, הוא מתקבל בקבלת פנים מלכותית. ביאליק, שהגיע ממש מאשפתות ומהמקום הנמוך ביותר, הפך למשורר הלאומי בגיל צעיר מאוד – גיל 30. התואר הזה לא היה פשוט לו. כשעבר להתגורר בביתו בתל אביב, אף קבע את שעות הביקור כדי שלא יפריעו לו. הוא גם חווה תקופה לא פשוטה של הפסקת כתיבה.

החוקרים שהשתתפו בסרט הם חוקרי ביאליק, לדוגמת: חיים באר, זלי גורביץ', שהקריא את השיר "ים הדממה פולט סודות" כפי שביאליק כתב – בהברה אשכנזית, אריאל הירשפלד, דן מירון, ארי אלון, חביבה פדיה ובעיקר – אבנר הולצמן, ששימש גם כיועץ לסרט.

נינט שרה את השירים של ביאליק. בחירה מעניינת ולא מובנת מאליה, שנתנה להם אינטרפרטציה מיוחדת וחדשה. חיים טופול תרם את קולו לסרט.

חלק נכבד נתנו בסרט לכמיהתו של ביאליק, שהיה חשוך ילדים, לילד משלו. היו הרבה תמונות שלו עם ילדים וגם הזכירו את שירי הילדים הנפלאים שלו, שהיום נשמעים לנו כמו שירי עם, שמאז ומעולם היו קיימים, כמו: נד – נד, קן לציפור, יוסי בכינור, רוץ בן סוסי ואחרים. למרות השינוי שחל בעברית, עד היום שרים אותם ילדי הגן בשמחה רבה.

ביאליק חלה בגיל יחסית צעיר, נאלץ לעבור ניתוח בווינה שבאוסטריה ושם נפטר בשנת 1934, רק בן 62. המונים השתתפו בהלווייתו וחשו שזה אבל לאומי.

 

 

ביקורת סדרה חדשה: סלאשר Slasher

גם ערוץ האימה האמריקאי Chiller טומן את ידו בצלחת ומחליט לשחרר סדרת אימה מקורית, שאמורה להתחרות בכל הפקות המקור האחרונות.

הסדרה סלאשר Slasher, בעלת השם הממש לא מקורי, עוקבת אחרי רוצח שמסתובב בעיירה קטנה ושוחט את קרבנותיו עטוי במסכה. הסדרה עוקבת אחרי צעירה, שמחליטה מסיבה לא ממש ברורה, לחזור אל בית הוריה אחרי שנים רבות, על מנת לחיות בבית גדול. אולם, לבית יש היסטוריה כואבת, משום שהוריה נרצחו שם על ידי רוצח מגודל, שנקרא executioner (המוציא להורג) , פשע שמעולם לא פוענח. בשל סדרה נסיבות שלא בשליטתה, היא נגררת לחקירת הרצח ומחליטה לפענח את הפשע המזוויע בעצמה, בדיוק כאשר רוצח חדש נכנס לזירה.

יתרונה של הסדרה, שהיא מאוד מקצועית. הסדרה משתמשת בכל קלישאה אפשרית של סרט אימה, כאילו מומחה הצליח לפענח את המרכיבים של סרטי אימה ופורט אותם לאורך הפרקים של העונה. כל חובב אימה ירגיש בבית ויצליח לזהות את החוקיות שקיימת בה, ולכן = מצד אחד היא ממש מוצלחת, אולם באופן אירוני היא ממש לא מפתיעה. התחושה בתום הצפייה היא, שבדיוק סיימתם לפגוש מכר אהוב ומוכר.

מה שמפתיע בסדרה, כי בניגוד לסרטי הז'אנר, שידועים בפראות שלהם ושבירת הטבואים החברתיים, סלאשר שומרת על מעין צנזורה עצמית והיא לא מכילה עירום או איברים קטועים. לכן, למרות שהיא מיועדת למבוגרים, היא לא הולכת רחוק ושומרת על איפוק, שיכול להתאים גם לבני נוער.

מצד אחד – סלאשר סדרה די טובה ומותחת, אולם יש בה מספר חסרונות מובנים, שלא יתאימו לכל אחד. ראשית – הדמות הראשית קייטי מקגרת' (הסדרות "מרלין", "דרקולה"), היא טיפוס מעצבן, שנכנסת להרפתקה שגדולה עליה ביודעין, ולא נסוגה. קיימת תחושה לאורך הסדרה, שאתה לא יודע עם מי להזדהות: עם הרוצח או הגיבורה המעצבנת ואנשי העיירה הקריפיים. לכן, ללא נקודת אחיזה, קשה להיקשר לדמויות המופיעות בה. היא לא מספיק מדממת או מפחידה. הסדרה סלאשר פשוט מעבירה את הזמן בכיף ובנעימים. במילים אחרות – היא זורמת.