ביקורת ספר: למצוא ולאבד, מאת: ברוק דיוויס

ספרות הקצה הפכה מאוד פופולרית בימינו. הספרים מקושטים בטיפוסים צבעוניים, שפעם לא היו עוברים את הסלקציה הספרותית.

הספר "למצוא ולאבד" הוא בהחלט ספר על אנשים מיוחדים: יתומה בת שבע וחצי עם אובססיה למוות, אלמנה שונאת אדם חסרת כישורים חברתיים וזקן נטול אצבעות. כל אלה היו יכולים להיות התחלה מצוינת לבדיחה. אולם, הספר "למצוא ולאבד" מסתכל מאחורי המסכות ומנסה לתת מבט ספק נוגה ספק אמפתי על בני אדם.

הגיבורה מילי בירד, בת השבע וחצי, ננטשת על ידי אמה ונמצאת על ידי קרל הקלדן, זקן בן 87, שאיבד את אצבעותיו וכעת חי בדיור מוגן. קרל מרחם על הילדה הקטנה ומונע משירותי הרווחה לקחת אותה. אל החבורה המוזרה מצטרפת אגתה פאנטה, זקנה שהתחביב שלה הוא לצעוק על עוברים ושבים, שלפתע לבה נכמר על הילדה הקטנה.

השלישייה עוברת הרפתקאות, פוגשת אויבים וחברים ובעיקר מנפצת דעות קדומות וטבואים על החיים. הסיפור מוגש בכל פעם דרך אחת הדמויות הללו: מחשבותיה, לבטיה, פחדיה וסיפורה האישי. שום דבר לא נשאר בחוץ, כל מחשבה מפורטת, כל פעולה מתוזמנת היטב ומבוצעת עד הסוף. אנו מבינים במהלכו של הסיפור, שזקנים אינם רק מחכים למוות, שילדים הם חכמים וסקרנים ושלכל אדם ישנה אישיות מיוחדת, גם אם החיצוניות שלו מחוספסת.

את הספר "למצוא ולאבד" קוראים תוך מספר ימים. הוא מאוד קריא, מלא תובנות משעשעות ועצובות על החיים ובעיקר הוא שוטף ומרתק. הספר מהווה מסע אל עבר השלמה עם העובדה, שאנחנו לא אדונים לגורלנו והשליטה העיקרית שלנו על החיים הוא בתוך גופנו. קיימת בו תובנה, שאיש לא יודע הרבה יותר מהעובדה שהוא חי, ואבדן הוא חלק אינטגרלי מהחיים. הדמויות הן אנשי שוליים, שיוצרים פסיפס מרגש. יש מעט מאוד ספרים שמצד אחד אוהבים ומלטפים את הגיבורים ומצד שני מסתכלים עליהם בגובה העיניים.

למרות שלפי דעתי הסיום מעט מאכזב, עדיין זהו ספר שמאוד מומלץ לקריאה. הוא נותן פרספקטיבה על החיים ובעיקר מקל על תחושות של בדידות ועצב ובעיקר מראה, שעם מעט חמלה והסתכלות פנימית, ניתן להתחבר ביחד, גם אם פערי גיל ותפיסות עולם הם גדולים.