ביקורת סדרה : ויניל HBO

שני יוצרים גדולים שהביאו לנו את אימפריית הפשע חברו פעם נוספת כדי להביא לנו את ויניל. מרטין סקורסזה וטרנס ווינטר צוללים אל תוך עולם הרוק הפרוע של שנות השבעים, יחד עם דמויות מוכרות מהסצנה כמו האבנים המתגלגלות. הסדרה עוקבת אחר ריצ'י פינסטרה , מנהל חברת התקליטים הפיקטיבית "אמריקן סנצ'רי" שמשרדיה מצויים בלבה של מנהטן. בשנת 1973 הוא עומד בפני פרשת דרכים מקצועית ואישית כאשר הוא מנסה למכור את החברה הפעם-גדולה-היום-לא כל כך מצליחה שלו לאנשי עסקים עסקים גרמנים בהרבה מאוד כסף ובכך להציל את חיי המשפחה שלו ולהמשיך להתרחק מההתמכרויות שהורסות את חייו – קוק ואלכוהול. למרות זאת הוא חצוי, הוא עדיין רוצה להיות בעסק ולמצוא את הדבר הבא שיגרום לו להרגיש חי ובועט.

לויניל יש פתיחה מסחררת, היא מציגה לנו את ניו יורק של שנות השבעים מלאה בסמים סקס והרבה רוק פראי וחסר עקבות. הבעיה שהפתיחה מלאה בפוזה, שמתחילה להימאס ככל שהפרק הולך ומתמשך. הבעיה היא שאין הרבה ייחוד בסדרה והיא משחזרת מה שראינו עשרות פעמים בעבר. ייסורי לב והרס עצמי, גיבור לבן ואגרסיבי שכמו עוף החול מצליח להיחלץ מכל מצב ובעיקר דמות מלאכותית בעלת אינטליגנציה בלתי רגילה. הוא מסוגל לזהות תוך שלושה תוים או שלוש שניות כל להקה האם היא להיט או חיקוי עלוב. דמות כל כך מתוחכמת לא מצליחה להיכנס ללב גם אם יש לה נטייה להרס עצמי.

למרות החברה הרעועה שהוא עומד בראשה, ריצ'י עצמו מוצלח וסך הכל אדם שרוצה להיות טוב, הגם שיש לו נטייה להרס עצמי. יש לו משפחה בסדר, שני ילדים קטנים אבל הרבה מאוד מוטיבציה להצליח. הוא אנטי גיבור לבן, שחי באותה סביבה ומדבר באותה שפה כמו רבים לפניו. אין משהו בלתי צפוי, מרגש ולכן ויניל מצד אחד היא כל כך טוב ומצד שני כל כך כך צפויה. כי זה תמיד כיף לראות את מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה, גנגסטרים מרושעים, מנהלים תאבי בצע והרבה דמויות גדולות מהחיים. כל אלו מתחברים למציאות מעוררת מחשבה ולתקופה שמתעוררת לחיים ומשוחזרת באופן נפלא.