ביקורת ספר "אפקט המאפרה" מאת: יונתן קִויתי

הסרבול הצה"לי, חוסר התכלית והבזבזנות הגדולה הם חומרים שעשרות יצירות עוסקות בהם. מרבית תושבי המדינה משרתים מספר שנים בגוף הענקי, שמצליח באופן כזה או אחר לגרום לרוב המשרתים סיפורים פיקנטיים או טראומות בלתי נשכחות. אולם בניגוד לרוב הספרים הללו שמתרכזים ברמת החייל רס"ר, קויתי עושה חתך רוחבי ארוך וכולל אף את הרמטכ"ל ומציגו כלא יוצלח שמנהל את צה"ל.

זהו רומן שאיש לא יוצא בו מוצלח, גם הגיבור. כמפקד טנק פחדן ומוג לב, שמנסה להציגו כאמיץ רק כדי להרשים בחורה בה התאהב. הצבא הוא גוף, בו יש דמויות מטורפות, חיילים מוגי לב והרבה מאוד כסת"ח. גוף בינוני מאוד, שהדרך היחידה בו להתקדם הוא להתבלט במשימות נטולות חשיבות, ובעיקר להמציא משימות שאיש לא חושק בהם. אפקט המאפרה הוא על שם המחששה הצה"לית, לבו של כל בסיס צבאי.

הספר מורכב ממספר עלילות צד, שכל אחד מהם יותר חלמאי מקודמו. סיפורם של יקי וחבריו, שנגמר בטרגדיה, סיפורו של הרמטכ"ל ושל המפקדים. יש לנו כאן מעין רומן התבגרות, שאנו מתחילים אותו בטירונות ומסיימים אותו במותו הבלתי נמנע של הגיבור בהר דב. הגיבור שלא מפסיק להאמין שהוא הולך להיהרג במהלך שירותי הצבאי, מביע מעין משאלה שמגשימה את עצמה. זהו ספר שבו הדמעה והצחוק מתערבבים להם יחדיו ויוצרים מחזה סוראליסטי טרגי שהוא בעצם המציאות. אפקט המאפרה מגזים באופן בו הוא מגחיך את צה"ל, אך גם אם גרעין קטן של אמת הוא נכון יש לנו הרבה מקום לדאגה.

לצד רגעים מהנים, הספר מתמשך הרבה מעבר לרצוי. ישנם סצנות רבות וטרחניות, מלל בלתי פוסק והרבה מאוד קטעים שהיה ניתן לצמצמם. קריאת הספר משולה באופן אירוני לטירונות, היא נמשכת הרבה מעבר למה שמקווים. זהו בהחלט לא ספר רע, אפילו טוב אבל עריכה קמצנית יותר הייתה הופכת אותו ליצירה מובילה בספרות העברית.