ביקורת סדרה – "כביש 90",במאי: מודי בראון – כתב אישום מרוכך אך יעיל

מודי בראון הוא אחד מהיוצרים האהובים עליי. באמצעות דימויים ייחודיים ושפה עשירה הוא מצליח לחדור ללבו של הצופה. הוא לא נוקשה וחריף, ובסגנונו החביב והמיוחד מצליח מודי להוציא מתחת ידיו אמרות ביקורתיות שגורמות לצופה להרהורים נוגים.

כביש 90 הוא הכביש הארוך ביותר במדינת ישראל, הוא חוצה את המדינה לאורכה ובצידיו קיימים ישובי פריפריה רבים. הסדרה מתעדת את החיים בשוליים הישראלים הנשכחים.

בראון מראיין את הנשכחים, האנשים שישראל של תל אביב אינה עושה מאמצים לשפר את חייהם. כך שזורים סיפורי חלם ישראלים רבים על קריית שמונה, שמאז הקטיושות לא מקבלת עזרה ממשלתית. הוא מראה לנו את העובדה, שמי ששומר על הגבול הם פועלים תאילנדים ביחד עם המנהל שלהם, שחווה מציאות של הברחות סמים לאורך הגבול. תיאוריו המסקרנים על טבריה המזדקנת, שצעיריה עוזבים ובמקומם מגיעים חרדים שרצונם לשנות את צביונה החילוני.

סיפורי החיים נשזרים לאורך השבועיים בהם צולמה התכנית. המסר החד משמעי של הסדרה הוא, שהפערים המשמעותיים ביותר קיימים בין תחומי הפריפריה והמרכז. הוא נותן לנו לחוש, שלאט ובאופן בטוח, המדינה הקטנה שלנו הופכת להיות זעירה. צעירים נוטשים את הפריפריה המזדקנת ועוברים למרכז כדי לחפש עתיד טוב יותר.

בסדרה אין שאלות, יש עובדות והן מוגשות בחן ובאהבה, אך גם מצליחות לחדור אל הלב. הממשלה היא האשמה במצב העגום של הפריפריה. היא מזדקנת, מוזנחת ולבסוף גם ננטשת, אך לאיש לא באמת אכפת.