הסרט הדוקומנטרי "ילדי השמש", עלייתה וירידתה של הלינה המשותפת בקיבוץ

הסרט הדוקומנטרי "ילדי השמש", שאף זכה בפרסים, יצא בשנת 2007 וכעת מוקרן בטלוויזיה בשידורים חוזרים. סרט נוסטלגי ומרגש, על ערכים ואידיאולוגיה של החלוצים שהגיעו לארץ, וכן תרבות ה"ביחד" שהתקיימה בקיבוץ בכל תחומי החיים, כולל בתחום הילדים, כיצד החלה ולבסוף התנפצה על קרקע המציאות והחזירה את הילדים לחדרי הוריהם.

את כל הסרט מלווה קולם של כמה "ילדי שמש" שבגרו, ובסופו רואים אותם ונוכחים לדעת כיצד הם נראים היום. "ילדי שמש" על שמו של "שמש העמים", הלא הוא סטלין, שעשה מעשים נוראיים בברית המועצות והיה רודן קשוח ורוצח בדם קר. אך, באותה תקופה בארץ העריצו אותו ורצו להתנהג כמו בקולחוזים ברוסיה, שמהם הקיבוצים לקחו את הרעיון לקיומם. בזמנו גם חגגו את יום הולדתו, ערכו מצעדים ב-1 במאי וניסו ליישם את הרעיונות שקיבלו, רק יותר טוב ויותר קיצוני.

את הסרט מרכיבים קטעי וידיאו, ברובם קטעים של אנשים פרטיים שנידבו אותם וכן צילומים מהארכיונים של הקיבוצים, ששולבו יחד ומעבירים לנו את התחושה של אותן השנים, שכוללים בערך משנות השלושים של המאה העשרים ועד לשנות השבעים של אותה המאה. חלק מהצילומים המרגשים צולמו בשחור לבן, והמאוחרים יותר בצבע.

הרעיון של הלינה המשותפת היה רעיון מהפכני ויפה, ומהתיאוריה הוא הפך בידי הקיבוצניקים למעשה. הילדים היו "צברים", שכן נולדו בארץ והצבר סימל את אנשי העבודה והאידיאולוגיה, מחוספס כלפי חוץ ומתוק מבפנים. ההורים סברו, כי אם יגדלו את ילדיהם במסגרת הכללית, הם יהפכו למחוסנים, בעלי ביטחון עצמי, לדוגמא ולמופת לכל תושבי מדינת ישראל שאינם מתגוררים בקיבוצים. הייתה מעין גאוות יחידה, ואולי גם תמימות, שמאוחר יותר התפוגגה על רקע המציאות שטפחה על פניהם כשחזונם, בסופו של דבר, לא התגשם, והשאיר לא מעט ילדים מצולקים נפשית בשל חוסר הטיפול הצמוד של הוריהם.

מתוך התיאורים של "ילדי השמש", שקולם מלווה את הסרט, עולה תמונה לא פשוטה. כפי שציינתי, הילדים לא היו ברשות הוריהם, אלא בתחום הכלל. מהרגע שנולדו, מי שגידל אותם בפועל היו המטפלות, שהיו הדמויות החשובות ביותר עבורם. הן למעשה ראו אותם בשעות הרבות ביותר, כאשר את ההורים פגשו רק שעות מעטות אחרי הצהריים לשעות איכות בלבד. לכן, בדרך כלל ההורים לא נקראו "אבא" או "אימא" אלא בשמותיהם הפרטיים.

מרגש היה לשמוע אחת מהמשתתפות, שסיפרה כי אימה ילדה תינוק וכבר כשחזרה מבית החולים היא העבירה אותו לחדר הילדים ורק הגיעה מספר פעמים ביום ובלילה על מנת להניקו. היא מתארת כי התחושה הייתה קשה ומוזרה, אבל זאת הייתה המציאות הקיימת ומי שגר אז בקיבוץ היה חייב לנהוג לפי הכללים.

רוב הילדים השתלבו, אך היו כאלה שחוו קשיים גדולים מאוד. חלק בכו בלילות וחלק אף ברחו מחדרם על מנת להגיע להוריהם, רק כדי לשהות איתם. מקרה קשה במיוחד היה בזמן מלחמת ההתשה, אז ירו על הגליל, וילד שהתגעגע להוריו חמק אליהם בלילה, ובשל המצב הדלת הייתה נעולה. הוא הקיש בדלת ואביו, שסבר שאולי אלה מחבלים, דרך את נשקו וכמעט ירה בו. מזל שהשכנים צעקו לו שבחוץ עומד בנו, אחרת המצב היה מסתיים בכי רע.

לא הייתה בכלל אינדיבידואליות. התקיים "אנחנו" ולא "אני", וכפי שספרה אחת הדוברות שעזבה מאוחר יותר את הקיבוץ (דבר שהתקבל בתחילה כבגידה בכלל), והייתה צריכה להזכיר לעצמה כי כעת היא מתחילה לחשוב כ"אני" וזה היה זר מוזר וצריך להסתגל לכך.

מתוך הסיפורים האובייקטיביים יש תחושת מצוקה של הילדים, מה שהביא מאוחר יותר לביטול הלינה המשותפת ומעבר למגורים עם ההורים הביולוגיים. הייתה גאווה ותחושת שליחות ציונית חזקה ביותר. אך, המציאות טפחה על פניהם ולבסוף חזרו לצורת חיים טבעית יותר, למשפחתיות ול"אני" הרצוי, שהביא מזור ותחושת משפחתיות לילדים, דבר שלא היה קיים בראשית ימי התנועה הקיבוצית.

סרט יפה ומרגש, של הקיבוצניק רן טל,  שנותן תמונה של תקופה שהייתה ואיננה עוד, של אידיאולוגיה שנכנעה למציאות הטבעית והרצויה ובסוף הגיעה לפתרון הנכון.